אור צפתי רך חודר מבעד לחלון הסטודיו, צובע את קירות האבן העתיקים בגוונים חמים של דבש וזהב. כאן, בין סמטאותיה המתפתלות של צפת העתיקה, אני מוצאת מפלט מחיי היום יום, מרחב שבו אני יכולה להתבונן, להרהר ולהתחבר אל נשמתי ואל נשמתן של יוצרות אחרות. בעלי, אליהו, כבר יצא לבית הכנסת, הילדים בבית הספר, והשקט הזה, היקר מפז, מאפשר לי לשמוע את קולות העבר, את לחשושי העתיד, ואת פעימות הלב הנשי באמנות היהודית העכשווית.
לא פעם אני נשאלת: מהי בכלל אמנות יהודית פמיניסטית? האם זו אמנות שנעשתה על ידי נשים יהודיות? האם זו אמנות העוסקת בנושאים נשיים? התשובה, כמו תמיד, מורכבת יותר. בעיני, אמנות יהודית פמיניסטית היא אמנות החושפת את הכוח הנשי הטמון במקורות היהודיים, אמנות המעניקה פרשנות חדשה לטקסטים עתיקים, אמנות המבקשת לתקן עוולות היסטוריות ולהעצים את קולן של הנשים בתרבות היהודית.
חשבו, למשל, על יצירתה של דבורה גודמן, אמנית ירושלמית המשלבת טקסטים קבליים עם דימויים בוטניים עדינים. ביצירתה "שכינה", גודמן מציגה את השכינה, הנוכחות האלוהית הנשית, כגפן ששורשיה נעוצים עמוק באדמה, וענפיה פורחים אל השמים. הצבעים רכים, פסטליים, והטקסט העברי משתלב בתוך הדימוי הבוטני כמו תפילה חרישית. כשאני מתבוננת ביצירה הזו, אני כמעט יכולה להריח את ניחוח האדמה הרטובה, את מתיקות הפרי הבשל.
פגשתי את דבורה בסטודיו שלה לפני מספר חודשים. היא סיפרה לי על המסע האישי שלה אל תוך הקבלה, על החיפוש אחר קול נשי בתוך טקסטים גבריים ברובם. היא הסבירה לי כיצד היא רואה את השכינה לא רק כנוכחות אלוהית, אלא גם כסמל לכוח היצירה הנשי, ליכולת להזין, לגדל ולטפח. "אנחנו הנשים", אמרה לי דבורה בעיניים נוצצות, "יודעות איך לקחת זרע קטן ולהפוך אותו לעץ פרי גדול".
אבל אמנות יהודית פמיניסטית היא לא רק חיפוש אחר דימויים נשיים במקורות. היא גם התמודדות עם נושאים קשים וכואבים, כמו מעמד האישה בהלכה, אלימות במשפחה, והדרת נשים. האמנית רחל קידר, למשל, יוצרת מיצבים עוצמתיים העוסקים בטבילה במקווה. היא משתמשת בחומרים כמו מים, אבנים ובדים לבנים כדי ליצור חוויה חושית מטלטלת, המזמינה את הצופה להתבונן במנהג העתיק הזה מנקודת מבט ביקורתית. המיצבים שלה מעוררים תחושות מעורבות - מצד אחד, טהרה ורוחניות, ומצד שני, כפייה ושליטה.
רחל סיפרה לי פעם על תחושת המחנק שהיא חשה כאישה דתייה, על הקונפליקט בין אהבתה למסורת היהודית לבין התנגדותה למקומות שבהם היא מרגישה שקולה מושתק. "האמנות שלי", היא אמרה, "היא הדרך שלי לדבר, לצרוח, לבכות, לשאול שאלות קשות שאולי אסור לשאול".
אז איך כל זה מתחבר לבית המודרני שלנו? בעיני, אמנות יהודית פמיניסטית יכולה להעניק לנו השראה, נחמה ותקווה. היא יכולה להזכיר לנו את הכוח הטמון בנו כנשים, את החוכמה העתיקה של המסורת היהודית, ואת החשיבות של תיקון עולם. תארו לעצמכם תמונה של השכינה התלויה בסלון, או מיצב של רחל קידר המוצב בפינת המדיטציה. לא מדובר רק בקישוט, אלא בהצהרה - הצהרה על זהות, על ערכים, על מחויבות לעולם טוב יותר.
אני מאמינה שבכל בית יהודי מודרני צריך להיות מקום לאמנות יהודית פמיניסטית. לא רק בגלל היופי שלה, אלא בעיקר בגלל המסר שלה - מסר של שוויון, צדק, וחמלה. מסר המזכיר לנו שאנחנו חלק משרשרת ארוכה של נשים חזקות ואמיצות, שנלחמו ויצרו כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר עבורנו ועבור הדורות הבאים.
כשאני מסתכלת על הרי הגליל הנשקפים מבעד לחלוני, אני חושבת על השאלה הגדולה: מהי המשמעות של להיות אישה יהודייה בעידן הזה? אני לא בטוחה שיש לי תשובה חד משמעית, אבל אני יודעת שאמנות יהודית פמיניסטית יכולה לעזור לנו למצוא את התשובה הזו, צעד אחר צעד, יצירה אחר יצירה.
🖼️✡️🚺
