צפת העתיקה, עיר האורות והסמטאות המפותלות, שם האוויר רווי תפילות עתיקות וניחוחות תבלינים. שם, בין בתי האבן העתיקים, פועמים לבבות של אמנים יהודים, היוצרים חיבורים חדשים בין עולמות.
האמנות היהודית העכשווית, בעיניי, היא כמו שטיח טלאים עשיר. כל טלאי מספר סיפור, כל צבע מעורר רגש, כל מרקם מזמין מגע. זוהי אריגה אקלקטית של קודש וחול, מסורת וחדשנות, כאב ותקווה. היא שואבת השראה ממקורות יהודיים עמוקים – תנ"ך, תלמוד, קבלה – אך אינה כבולה אליהם. היא פורצת גבולות, מעזה לשאול שאלות, ומציעה פרשנויות חדשות לסיפורים הישנים.
לפני מספר שבועות פגשתי את רחל, אמנית קרמיקה צעירה שעלתה לארץ מארגנטינה. היא יוצרת קערות סדר פסח מחימר ארץ ישראלי, אך מעטרת אותן במוטיבים גיאומטריים מודרניים ובצבעי אקריליק נועזים. כששאלתי אותה על הבחירה הזו, היא חייכה ואמרה: "אני רוצה שהסדר יהיה חוויה חושית טוטאלית. שהצבעים יקפיצו את העיניים, שהמרקם ינעים את המגע, שהטעם של המצה יתחבר ליופי של הקערה. אני רוצה שהילדים שלי יזכרו את הסדר לא רק כחובה דתית, אלא כחגיגה של יצירה ושמחה".
הדברים שלה הדהדו בי. האמנות היהודית אינה רק שימור של העבר, אלא גם יצירה של עתיד. היא אינה רק העתקה של מוטיבים מסורתיים, אלא גם גילוי של משמעויות חדשות. היא קוראת לנו לפתוח את הלב ואת הראש, להקשיב לקולות העולים מן העבר, ולתת להם הד בחיים שלנו כאן ועכשיו.
אני חושבת על אליהו, בעלי, שטווה טליתות מחוטי צמר רכים וצבעוניים. הוא מקפיד על כל הלכה, על כל פתיל, אך הוא גם מוסיף נגיעה אישית – רקמה עדינה של עלי זית או ציפור דרור, סמל לחופש ולשלום. הוא מספר לי שהסוד של הטלית שלו הוא האהבה. הוא אוהב את הצמר, את הצבעים, את התפילה. הוא רוצה שהטלית תהיה לא רק כיסוי ראש, אלא גם חיבוק חם, תזכורת מתמדת לאהבת האל.
האמנות היהודית העכשווית, כמו הטלית של אליהו, מזכירה לנו שאפשר לגעת בקודש גם דרך החול. אפשר למצוא את האלוהי גם בדברים הפשוטים, היומיומיים. אפשר לרומם את החיים שלנו באמצעות יצירה ואהבה.
אני רואה את זה גם בעיניים של הילדים שלי, שמציירים ציורים בהשראת סיפורי התנ"ך. הם לא מציירים דמויות סטטיות, אלא אנשים חיים, נושמים, מרגישים. הם מוסיפים להם בגדים צבעוניים, תכשיטים נוצצים, הבעות פנים משעשעות. הם לוקחים את הסיפורים העתיקים ומחיים אותם מחדש, כאילו הם מתרחשים כאן ועכשיו, ממש לידנו.
האמנות היהודית היא מסע מתמשך, מסע אל תוך הנשמה היהודית. היא מזמינה אותנו לחקור את השורשים שלנו, לחגוג את המסורת שלנו, ולחלום על עתיד טוב יותר. היא מזכירה לנו שאנחנו חלק משרשרת ארוכה של יוצרים, חולמים, ואוהבים.
אז בפעם הבאה שאתם פוגשים יצירת אמנות יהודית עכשווית, עצרו לרגע. התבוננו בה בעיניים פקוחות, הקשיבו לה בלב פתוח, ותנו לה לגעת בכם. אולי תגלו בה משהו חדש על עצמכם, על העולם, ועל הקשר שלכם עם האלוהים.
האם אנחנו, כקהילה יהודית מודרנית, פתוחים מספיק לאפשר לאמנות יהודית עכשווית לחדור אל חיינו ולעורר בנו השראה? 🤔
