האוויר הצפתי, תערובת של אורנים וקטורת רחוקה, תמיד מזכיר לי נשמות עתיקות שעדיין מרחפות בין הסמטאות. כאן, בין בתי האבן הכחולים, האמנות היהודית אינה רק קישוט – היא תפילה, געגוע, זיכרון.
היום אני רוצה לקחת אתכם למסע אל לב ליבה של יצירה זו, אל אותם אורות נסתרים המבקשים להתגלות מחדש. לא מדובר רק בציורים או פסלים, אלא בסיפורים חיים, שנרקמו בחוטים של אמונה ותקווה.
אני חושבת על ר' משה ז"ל, סופר הסת"ם שהכרתי כאן בצפת. שנים על גבי שנים ישב, כפוף מעל קלף, נושם לתוכו את האותיות. הוא לא היה צייר במובן המקובל, אבל הכתב שלו היה תפילה ויזואלית. כל קו, כל תג, ביטאו עולם ומלואו. פעם שאלתי אותו, "ר' משה, מה אתה רואה כשאתה כותב את שם ה'?" הוא חייך חיוך חכם ואמר, "אני רואה את האור שמחבר את הכל."
האור הזה, אותו אור שמחבר, הוא המהות של האמנות היהודית בצפת. הוא נמצא בכיסא אליהו המגולף בעץ זית עתיק בבית הכנסת האר"י האשכנזי, משם ממתינים לבואו של המשיח. אפשר לחוש בו בין אריחי הקרמיקה הצבעוניים בבתי הכנסת, כל אחד מהם מעיד על קהילה אחרת, על געגועים אחרים.
הסיפורים מאחורי היצירות האלה הם לרוב סיפורים של גלות ושיבה, של אמונה תמימה ושל חיפוש מתמיד. האמנים, רובם אנונימיים, היו אנשים פשוטים, אבל ליבם בער באהבת ה'. הם לא ציירו כדי להתפרסם, אלא כדי להתקרב.
ניקח לדוגמה את "שיר השירים המאויר" שנמצא באחד מבתי הכנסת העתיקים. על קלף דהוי, כמעט בלתי ניתן לקריאה, מצוירים איורים קטנים ועדינים המתארים את אהבתם של דוד ושלמה. הצבעים דהויים, הקווים רועדים, אבל האהבה – האהבה בוערת דרך הדורות.
האמנות הזו מתכתבת באופן ישיר עם המסורת היהודית. היא משקפת את האמונה באחדות הבורא, את הכמיהה לגאולה ואת הערגה לירושלים. היא משלבת מוטיבים קבליים, סמלים עתיקים ופרשנויות אישיות.
ומה לגבי היום? בעידן הטכנולוגיה והמדיה הדיגיטלית, האם עדיין יש מקום לאמנות יהודית מסורתית? אני מאמינה שכן, ואפילו יותר מתמיד. דווקא בעידן של ניכור ומהירות, האמנות הזו מזכירה לנו את השורשים שלנו, את הזהות שלנו ואת הנשמה שלנו. היא מזמינה אותנו לעצור לרגע, להתבונן, להקשיב.
בעלי, אליהו, תמיד אומר שהאמנות היהודית היא כמו ניצוץ אלוהי המחכה להתלקח מחדש. הוא צודק. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לתת לו את ההזדמנות.
כשאני מסתובבת בסמטאות צפת עם ילדיי, אני מנסה להעביר להם את האהבה הזו, את הכבוד הזה, את ההערכה הזו. אני רוצה שהם יראו באמנות היהודית לא רק היסטוריה, אלא גם השראה. אני רוצה שהם יבינו שהאמנות היא שפה – שפה שמחברת אותנו לאבותינו, לאלוהינו ולעצמנו.
אז בפעם הבאה שתגיעו לצפת, אל תסתפקו רק בנוף המרהיב. כנסו לבתי הכנסת העתיקים, התבוננו ביצירות האמנות, הקשיבו לסיפורים. אולי גם אתם תגלו את האור הנסתר שמחכה לכם שם.
האם אנחנו באמת מקדישים מספיק זמן להתבוננות פנימית בעידן המודרני, או שאנחנו עסוקים מדי בחיפוש אחר גירויים חיצוניים?
